אנונימי ,72
- "הרגשתי שהנפש שלי מונחת על שולחן הטיפולים".
- "הטיפול מביא אותנו למיצוי האני האמיתי שלנו, ללא הפרעות של כאבים, לחצים ומכשולים נפשיים".
- "אני והמטפלת עברנו ממצב שבו לא הכרנו למצב של תחושת קירבה כמו של אחיות".
גיל המעבר הוא שלב טבעי בחיי כל אישה, שבו פעילות השחלות דועכת בהדרגה, המחזור החודשי נפסק ורמות האסטרוגן והפרוגסטרון יורדות. מבחינה רפואית, מדובר בתהליך נוירו-הורמונלי המשפיע על מערכות שונות בגוף.
הירידה באסטרוגן משפיעה בעיקר על ההיפותלמוס במוח – האזור האחראי על ויסות חום ושיווי משקל פנימי. כשרמות האסטרוגן יורדות, ההיפותלמוס נעשה רגיש יותר לשינויים קטנים בטמפרטורת הגוף. התוצאה היא שטווח הנוחות התרמי שלנו מצטמצם, וכל שינוי קטן מפעיל תגובת חירום של הרחבת כלי דם, עליית דופק והזעה – מה שאנו חוות כגלי חום.
במקביל, לאסטרוגן יש השפעה מווסתת על מערכות עצביות הקשורות למצב רוח, שינה ויציבות רגשית. לכן ירידתו עשויה להתבטא בהפרעות שינה, עוררות יתר, תנודות במצב הרוח ותחושת אי-שקט מתמשכת. חשוב להבין: כל אלו אינם “תקלה”, אלא הסתגלות מחודשת של מערכת העצבים וההורמונים למצב יציב אחר.
בגישתו של ד”ר נאדר בוטו, גיל המעבר נתפס כנקודת מעבר עמוקה יותר מעבר לשינוי ההורמונלי בלבד. זהו מעבר ממחזוריות ביולוגית של בנייה ושחרור חודשיים, אל שלב שבו אין עוד מנגנון פריקה אוטומטי וקבוע.
במשך שנות הפוריות, הגוף פעל במחזוריות של יצירה וניקוז – רירית הרחם נבנית, מתפרקת ומתנקה; ההורמונים עולים ויורדים; המערכת כולה נעה בגל קבוע של מתח ושחרור. כאשר המחזור נפסק, מנגנון השחרור הביולוגי הזה נעלם. האנרגיה שהייתה מושקעת במחזוריות הרבייתית מתפנה – אך אם אין לה ערוץ חדש, היא עלולה להיתפס כמתח.
החיוניות, בגישתו של ד”ר בוטו, איננה רק “אנרגיה מינית” אלא כוח חיים כללי: יצירתיות, תנועה, דחף, נוכחות. בשלב זה בחיים, אותה אנרגיה יכולה להתבטא בשני אופנים.
אם היא אינה מקבלת ביטוי – דרך תנועה, יצירה, קול, גבולות ברורים או חיבור מודע לגוף – היא עשויה להצטבר כעוררות עצבית מתמשכת, המתורגמת לתסמינים כמו גלי חום, דפיקות לב או אי-שקט. אך אם היא כן, היא יכולה להפוך לחיוניות עמוקה ובוגרת יותר, שאינה תלויה במחזוריות הורמונלית אלא בנוכחות מודעת.
התופעות הפיזיולוגיות שאנו חוות משקפות למעשה ניסיון של הגוף לפרוק עומס ולהתאזן. הרחבת כלי הדם והזעה הן מנגנוני קירור והפחתת עוררות; עליית דופק היא תגובה סימפתטית המאפשרת פריקה מהירה של אנרגיה; יקיצות לילה והפרעות שינה משקפות רגישות מוגברת של מערכת העצבים בתקופת המעבר.
רפואה אינטגרטיבית מאחדת מתאימה את תהליך הטיפול באופן פרטני ואישי לכל מטופל ומטופלת, בהתאם לצרכים הפיזיולוגיים, האנרגטיים, הנפשיים והרוחניים של כל אדם, תוך התחשבות במגוון היבטים נסיבתיים נוספים, כגון אופי ההתמודדות הבריאותית, סוג המחלה וחומרתה, אורח החיים של המטופל/ת ועוד.
תהליך הטיפול מותאם למטופל מיד בתום הטיפול הראשון, וזאת על פי המלצתו המקצועית של המטפל, אשר גובשה עלפי אבחון והערכה במהלך הטיפול.
> תהליך טיפולי מלא עם מטפל/ת מוסמכים
(שטיפה אנרגטית / FEEL / TTRT)
> בדיקת חיוניות
BTA (Biological Terrain Assessment)
> ייעוץ תזונתי (בגישת השיטה)
> חוקן קפה
> טיפול באוזון (עירוי)
> עירוי ויטמין C
> עירוי גלוטתיון
> תוכנית ליווי להחלמה ומניעה (עבור מטופלי המרכז)
> סדנה מעשית לשטיפה אנרגטית עצמית
> מגוון קורסים ולימודי העשרה
אנו ממליצים להתמיד בתהליך הטיפול (תוך הקשבה עצמית כמובן). מסקרים שאנו עורכים בין מאות מטופלינו עולה כי הדיווח אודות שיפור בריאותי בקרב מי שהתמידו וקיימו את ההנחיות לשמירה והעלאת החיוניות, הנו גבוה באופן משמעותי לעומת מי שלא התמידו על רצף טיפולי ו/או על קיום ההנחיות.
בכדי להבין יותר טוב כיצד בדיוק נראה תהליך טיפול ברפואה אינטגרטיבית מאחדת, אנו ממליצים לצפות בסרטון זה.
למה לצפות? האם הטיפול אינטנסיבי או כואב? האם הטיפול מתאים לכל מצב של חולי? כיצד בוחרים מטפל? האם דרושה הכנה מקדימה לטיפול? כל התשובות בסרטון זה.
הטיפול בגישתו של ד”ר בוטו מתמקד ביצירת ערוצים בריאים לפריקת עוררות ולהמרת מתח לתנועה חיה. העלאת חיוניות אינה בהכרח “לעשות יותר”, אלא ליצור זרימה. כאשר מערכת העצבים נעשית רגישה יותר והוויסות ההורמונלי משתנה, הגוף זקוק לערוצים כמו פעילות גופנית שמעלה דופק ומשפרת ויסות עצבי – הליכה מהירה, ריקוד או אימוני כוח מתונים.
תרגילי נשימה המעמיקים נשיפה ומפעילים את המערכת הפרה-סימפתטית, חשיפה לאור יום המייצבת את השעון הביולוגי, שינה מסודרת ותזונה התומכת באיזון סוכר ובבריאות כלי הדם – כל אלו תורמים לשיפור הוויסות העצבי.
מעבר לכך, ביטוי רגשי ויצירתי מאפשר שחרור מתחים שאינם פיזיים בלבד, וגם מיניות מודעת, מגע ושיחות כנות המבהירות גבולות יכולים להפחית עומס כרוני. כאשר החיוניות זורמת, מערכת העצבים לומדת מחדש לאזן בין הפעלה לרגיעה, והסימפטומים נוטים להתמתן.
בגישה האינטגרטיבית, גיל המעבר אינו רק תקופה של הסתגלות, אלא גם הזדמנות לבנות מערכת יציבה, מודעת וחיונית יותר לטווח הארוך. מבחינה מדעית מדובר בשינוי הורמונלי המשפיע על ויסות עצבי; מבחינה אינטגרטיבית מדובר בהזמנה להפנות את החיוניות שהתפנתה אל נתיבים חדשים. שני ההסברים יכולים להתקיים במקביל: האחד מתאר את המנגנון, והשני מעניק לו משמעות.