מאז שהופיע לראשונה בשנת 1900 בתיאוריית הקרינה של גוף שחור של מקס פלאנק, קבוע פלאנק (h) נחשב לאבן יסוד בפיזיקת הקוונטים. הוא מייצג את היחידה הקטנה ביותר של פעולה (action) ברמה האטומית, ומופיע בכל משוואה קוונטית כמעט. אך למרות ההתקדמות הטכנולוגית והדיוק הגובר במדידות שלו, עד היום אין בפיזיקה הקלאסית או הקוונטית הסבר מדוע הוא קיים – ובוודאי לא מדוע יש לו את הערך המסוים הזה.
ואקום – לא ריק, אלא נוזל-על
אחד מעמודי התווך של התיאוריה החדשה הוא תפיסת ה”ואקום” לא כחלל ריק, אלא כסוג של נוזל-על (superfluid) קוסמי. הרעיון הזה שואב השראה מהתיאוריות של דיראק ומקסוול, שטענו כי גם “הרִיק” מלא באנרגיה קוונטית, תנודות ואפילו חלקיקים וירטואליים. במודל זה, הוואקום הוא תווך ממשי אך נטול חיכוך, שביכולתו ליצור תופעות פיזיקליות מוחשיות.
חלקיקים יסודיים כמערבולות של ואקום
לפי המודל של ד”ר בוטו, אלקטרונים ויתר החלקיקים היסודיים אינם נקודות חסרות מבנה, אלא מערבולות עגולות ומדויקות הנוצרות בתוך הוואקום העל-נוזלי. כמו מערבולת מים, גם כאן מדובר בתנועה סיבובית יציבה ושמורה, עם מרכז שבו הלחץ שלילי, וקליפת זרימה סימטרית. המערבולת הזו היא שמקנה לחלקיק את המסה, הספין – ואפילו את האנרגיה שלו.
הידרודינמיקה קוונטית: כך מחשבים את קבוע פלאנק
כאן מגיע הרגע המהפכני: אם מחשבים את המומנט הזוויתי של מערבולת כזו באמצעות כלים מהידרודינמיקה (לחץ דינמי, שטח הפעולה, צפיפות וכו’), מתקבל ערך… שהוא בדיוק קבוע פלאנק. כלומר, לפי הגישה הזו – אין צורך להניח את קיומו של h כנתון חיצוני. הוא נובע ישירות מתכונות המערבולת: הרדיוס, מהירות האור, ומסת החלקיק.
משמעות עמוקה יותר: שינוי בתפיסת המציאות
התיאוריה מציעה הסבר עמוק יותר למנגנון היווצרות המסה והאנרגיה ביקום. היא מציבה את קבוע פלאנק לא כנתון אקראי, אלא כתוצאה של תופעה פיזיקלית קונקרטית. היא גם עשויה לספק תחליף למנגנון ה”היגס” בהסברת מקור המסה. יתרה מזאת – אם כל החלקיקים הם מערבולות, ניתן אולי לגזור מכך את שאר הקבועים הפיזיקליים, כולל G (קבוע הגרביטציה) והקבועים האלקטרומגנטיים.
לסיכום, התיאוריה של ד”ר בוטו מאתגרת את המוסכמות של הפיזיקה הקלאסית והקוונטית, ומציעה גישה הוליסטית לפיה היקום נשלט על ידי עקרונות נוזליים-אנרגטיים. היא גוזרת את קבוע פלאנק מתוך המבנה הפנימי של החלקיקים, ומעניקה לו הסבר שורשי – לא רק אמפירי. ייתכן שזו הדרך שתוביל בסופו של דבר ל”תיאוריה של הכל”.
