מאז ימיו של ניוטון, כוח הכבידה תואר כתופעה של משיכה בין מסות, המתוארת מתמטית באמצעות הקבוע G. אך חרף מאות שנות מחקר, המנגנון הפיזיקלי העומד בבסיס G נותר עלום. מודל חדש מציע גישה מהפכנית: הוואקום אינו ריק אלא סופר-נוזל בעל תכונות מדידות. בתוכו, תנועת כוכבים ופלנטות יוצרת מערבולות, שמולידות לחץ וגרדיאנט הגורמים לכוח הכבידה.
הוואקום כסופר-נוזל בעל צפיפות
על פי המודל, הוואקום מתואר כסופר-נוזל קוונטי – תווך מושלם ללא צמיגות, בעל יכולת הובלת חום גבוהה מאוד. תכונות אלה מאפשרות לחשבו כבעל צפיפות מסוימת, הנשענת על מדידות קוסמולוגיות כגון קבוע האבל והתרחבות היקום. הצפיפות הקריטית של היקום נמצאה קרובה לערך שמאזן בין קריסה להתפשטות אינסופית, ודרכה ניתן לגזור גם את צפיפות הוואקום.
היווצרות הכבידה דרך מערבולות
כאשר גוף מסתובב בתוך הוואקום הסופר-נוזלי, הוא יוצר אפקט של “גרירה” – תופעה שבה הוואקום נמשך אחר תנועת הגוף. תופעה זו יוצרת מערבולת סביב הגוף, שבה הלחץ במרכז נמוך יותר מאשר בשוליים. לפי עקרון ברנולי, גרדיאנט הלחץ הזה יוצר זרימה – שהיא למעשה מקור כוח הכבידה. ככל שהמרחק מהמרכז גדל, הלחץ עולה, בהתאם לחוק ההפוך לריבוע המרחק.
כוח הכבידה ככוח דחיפה
הזרימה מהפריפריה למרכז יוצרת כוח שמפעיל דחיפה כלפי מרכז המערבולת. זהו שינוי פרדיגמה: במקום לראות בכבידה כוח משיכה מסתורי, היא מתוארת ככוח דחיפה הנובע מהפרעה של גוף בזרימה הסופר-נוזלית של הוואקום. החיכוך שנוצר – כוח הגרר – מייצר לחץ מדויק, שערכו שווה מבחינה מספרית לערך של G.
השלכות הגישה החדשה
לפי מודל זה, קבוע G אינו קבוע יסוד, אלא תוצאה של התנגדות הוואקום לתזוזה. G מבטא את הלחץ הדרוש להעתיק מטר מעוקב אחד של ואקום, שמשקלו קילוגרם, במשך שנייה אחת. כלומר, הוא מדד להתנגדות הוואקום – לא לתכונה בסיסית של היקום.
לסיכום, המודל החדש מבקש להאיר את כוח הכבידה באור חדש – לא כתעלומה של משיכה מסתורית, אלא כתוצאה ניתנת לחישוב של גרר בתוך תווך סופר-נוזלי. בכך הוא מציע לא רק הסבר פיזיקלי חדש, אלא גם גישה שונה לתפיסת היקום והכוחות הפועלים בו. עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים לביסוס ערכי הצפיפות והגרר של הוואקום על מנת לאשש את המסקנות.
